אהרון פוגש אחר ברחוב ואומר לו: שלום משה, מה שלומך?
עונה לו האחר: שלום גם לך, אבל אני לא משה. אני שלמה.
- אה נכון, שלום שלמה. אתה מתל-אביב, נכון?
- לא, אני לא מתל-אביב. אני דווקא מירושלים.
- נו, בטח, נכון, אתה שלמה מירושלים. איך שכחתי. תגיד לי, מה עם החוב שאתה חייב לי?
- אני לא חייב לך דבר, על מה אתה מדבר?
- נו, באמת. הרי אתה זוכר שאתה חייב לי חצי מיליון שקל?
- על מה אתה מדבר?!
- נו, באמת. אתה שלמה, נכון? ואתה מירושלים, נכון? אתה, אתה חייב לי חצי מיליון שקל!
- מה פתאום?!?! ואז הולך האחרון ומגיש תביעה נגד שלמה על חצי מיליון שקל. בא שלמה ומתגונן:
- איני מכיר את אהרון ואיני חייב לו דבר.
בבית המשפט אומר השופט:
- תתפשרו. שלמה, תן לאהרון 50,000 שקל ותקנה את הסיכון. גנבו ממנו 50,000 ₪ בעזרת החוק, ואם לא ישלם – ישלם לעורך דין שייצג אותו כמחצית הסכום, יטורטר שנים מספר בין ערכאות שונות ויסתכן בכך שלבסוף יצטרך לשלם את מלוא סכום התביעה. מזעזע, לא? ככה הדברים נראים בין כתלי בית המשפט.
השמיים הם הגבול למה שעשוי לקרות שם, ואנשים בונים על כך שתובעים תביעות סרק. לפני מספר שנים התגלגלו לידיי שני מקרים בוטים שכאלה (במכוון מושמטים פרטים מזהים): לפני כעשר שנים פנתה אליי אישה, בכוחות עצמה ומבלי שאיש ליווה אותה, וספרה לי את סיפורה העגום: ילדיה מתנכרים לה באופן קשה ובוטה, והיא נותרה חסרת משפחה. לעומת זאת, משפחה אחרת, זרה לה, אימצה אותה אליה כאם וכסבתא לכל דבר ועניין. היא מבקשת, מבלי ידיעת אותה משפחה, שכל רכושה יועבר למשפחה המאמצת. בשלב הראשון ביקשה להוריש מעט גם לאחד הילדים, שעוד שמר על קשר כלשהוא עמה. לאחר זמן מה הגיעה שוב למשרדי, והפעם ביקשה לנשל גם את אותו הבן מהירושה.
לאורך השנים הגיעה אלי מספר פעמים בבקשה לוודא שהצוואה עדיין תקפה, ושאיש לא יוכל לתקוף אותה. בהמשך אף ערכה תצהיר, שמטרתו הייתה לא לאפשר לילדיה להיות אפוטרופוסים שלה, ובמקרה שלא תהיה עוד אחראית למעשיה. בכל הפעמים הגיעה לבדה, הביעה רצונה בבהירות וללא כל השפעה בלתי הוגנת.
כעבור זמן מה נפטרה האישה. אותם ילדים שלא הכירו את אימם בעת אשפוזה בבתי חולים, ולא ידעו מה קורה איתה כל העת, תוך שעה מרגע הפטירה באו ותפסו חזקה בביתה.
לא הועילו כל ניסיונותיהם של היורשים על-פי הצוואה ושל כל הסובבים שהכירו את המקרה, לבקש כי יעזבו את הבית ויניחו לו עד לקבלת צו מבית משפט. המשטרה סירבה להתערב כל עוד אין צו קיום צוואה. המשפחה פנתה אל עורך דין מאוד מוכר בתחום הירושה על מנת שייצג אותה, ובמקביל החלו לחפש עדים שיחזקו את טענותיהם.
למרות שלעורך הדין המייצג ברור, כי הסיכויים שלו לבטל את הצוואה אפסיים עד לא קיימים בכלל, הוא בנה על כך שהיורשים על-פי הצוואה יותשו בהליך משפטי ארוך ומייגע, ויסכימו להתפשר על משהו. ואם לא, מה הוא מפסיד? הוא את שכרו השמן מבטיח מראש.
במהלך ההליך המשפטי, למרות המצב המשפטי המאוד ברור, המליץ בית המשפט לצדדים ללכת לגישור, על מנת ליישר את ההדורים מחוץ לכותלי בית המשפט. לאחר שתי סדרות של הליך גישור אצל שני מגשרים שונים, ובין לבין הליך הוכחות מתיש וארוך, בהסכמה, ועל מנת שלא יבולע להם אם לא יסכימו, ויתרו היורשים על חלק מכובד של הירושה לטובת היורשים על-פי דין.
רצונה של האם המנוחה שלא לתת לילדיה שקל, אותו רצון שהביעה שוב ושוב באזני הח"מ ויורשיה על-פי הצוואה, כובד רק בכך שהיורשים על-פי הצוואה הם שהעבירו את הכסף ליורשים על-פי הדין, אחר שקיבלוהו לידיהם. במקרה אחר, הורישה אם לשניים מתוך עשרת ילדיה את מרבית רכושה. כל ילדיה היו מודעים לרצונה וכיבדו אותו, חוץ מאחד. למרות שכל המסמכים והאישורים היו נגדו, ולמרות שגם אם יבטל את הצוואה הקיימת תהיה קודמת לה, בה אומרת אימו אותו הדבר, ואף אחת קודמת לשתיהן שתרע את מצבו – הוא (ועורך דינו!) לא ויתרו והמשיכו בהליכי סרק, תוך הסבת נזקים לכולם, ללא כל תכלית. כמובן שהמאבק קרע את המשפחה ויצר בה מחנות של בעד ונגד. כל זאת היה בהנחה שבבית המשפט משהו ישתנה. שהמאבקים בין כותלי בית המשפט יתישו את הצד הצודק, והוא ייעתר להתפשר בין שבהמלצת שופט ובין שבלעדיה. ולחלופין, מקסימום ירוויח עורך הדין שכר טרחה שמן. ברוב המקרים העקשנות משתלמת, והצדק (היחסי) בדרך כלל יוצא לאור.
החשש הוא שהשופט בכלל לא יקשיב, או שיטעה ויפסוק בלי קשר למונח בפניו (וזה קורה לא מעט). יותר מכך – גם אם עברתם את כל התהליך הכואב והקשה וזכיתם בדין, בתי משפט אינם פוסקים הוצאות ריאליות נגד הצד המפסיד, וממילא הופכים את ההרפתקאות אליהן הכניס הצד המפסיד את הצד הזוכה לכדאיות עבורו – בבחינת "אני מוכן לשלם, והעיקר שהאחר ייפגע". והמסקנות? איש איש ומסקנותיו.
לא בכדי כתוב "צדק צדק תרדוף" (דברים, ט"ז, כ'), ולא בהכרח תשיג. מה שחשוב לדעת הוא שבית המשפט אינו בית הצדק, אלא בית המשפט, על כך המשתמע מכך.
Commenti