אל תשליכני לעת זקנה – שאלה בנושא ירושה

שאלה: אני כבן 90. יש לי ילדים, ילדות ובית על שמי. אני לא רוצה שיהיה ויכוח אחרי מותי על רכושי, ועל כן אני רוצה כבר עכשיו לתת את ביתי לאחד (או יותר) מילדיי. מה דעתך? תשובה: באופן עקרוני אני ממליצה להורים באופן נמרץ שלא לתת במתנה, לפני מותם, את רכושם לילדיהם. בוודאי לא את קורת הגג היחידה שיש להם, ולהשליך יהבם על ילדיהם שידאגו להם עד מותם.

לצערי אני מכירה אישית מקרים בהם הילד קיבל את הנכס, ואחר כך גם "פינה" את ההורה ממנו – לבית אבות בניגוד לרצונו. במקרה קיצוני, כשהיה הורה בבית חולים לרגל טיפול, גילה שהבית כבר נמכר לאחר, ואין לו עוד כל קורת גג לחזור אליה. ילדים, ככל שיהיו מסורים וטובים, אין להעמיד אותם בניסיון. הורה חכם משאיר לעצמו את השליטה על רכושו עד אחרון ימיו. וכך, מומלץ להשאיר צוואה ברורה שתבהיר בדיוק מי יקבל כמה ומה. לפעמים, כדי לחסוך אי-בהירות, במקרה שמנשלים יורש על פי דין מחלקו, יש להבהיר בגוף הצוואה מדוע.

לפעמים הורים חשים שהם נתונים ללחץ בלתי פוסק מצד אחד הילדים לקבל נכס מסוים עוד בחייהם, או נתונים ללחץ כבד לכתוב צוואה לטובת אחד הילדים. הם רוצים להיפטר מלחץ שכזה, ואין להם את הכוח הנפשי לעמוד כחומה בצורה מול הבן / הבת. לכך יש כמה דרכים: הדרך המועדפת היא להזכיר לילדים מי בעלי הבית והרכוש, ולהבהיר כי בעל הבית יעשה כרצונו ולפי הבנתו בזמן שיחליט. באם ירגיש ההורה לחץ, יבהיר כי מי שילחץ או יטריד, ימצא את עצמו מחוץ לירושה. כמו פעם, כשההורים היו הורים והילדים היו ילדים.

אם לא מסוגלים לכך: ניתן לכתוב צוואה לטובת הצד הלוחץ, ומיד לאחר מכן לכתוב צוואה מאוחרת יותר שמבטלת את הצוואה הקודמת ומבהירה מה באמת רוצה המצווה, תוך העלמת קיומה של הצוואה החדשה מהלוחץ. תמיד הצוואה האחרונה היא הקובעת.

אל תשליכני לעת זקנה

לאפשרות זו ישנה בעיה קטנה: אם הצוואה הראשונית נערכת על-ידי עורך דין זהיר, הוא יוודא שהיא נעשית ברצון מלא ולא יסכים להחתים עליה, אם יחוש שהדבר אינו ברצון המצווה. בנוסף, אם יגלה הצד הלוחץ את המשחק, ימצא עצמו ההורה במצב עוד יותר גרוע ממה שהיה קודם לכן. אפשרות אחרת: אם מדובר בהורה מבוגר מאוד, שברור שלא יעזוב את ביתו למקום אחר, הוא יכול לתת במתנה בחייו את ביתו לכל ילדיו (או לאלה שהוא רוצה להשאיר להם את הבית), תוך הבהרה ברורה שהוא משאיר לעצמו את זכות השימוש הבלעדית, או כל אפשרות שימוש אחרת, עד אחרון ימיו. כך עם ביצוע ההעברה, לא יהיה הנכס שייך להורה עוד, אך החזקה והשליטה בו תהיה להורה עד אחרון ימיו.

הבעיה שלא נפתרת במקרה זה היא הכעס על ההורה, מצד אלה שלא קיבלו, עוד בחייו. בנוסף, הורה כזה אינו יכול לחזור בו עוד מן המתנה שנתן, גם אם יתחרט עליה מסיבות הקשורות בהתנהגותו של מקבל המתנה או כל סיבה אחרת. והמלצה אישית: טוב יעשה הורה אם "יחזיק את הקלפים קרוב לחזה" ולא יערב את ילדיו בשיקולים שלו – מה יעשה בעתיד עם נכסיו. חכם הוא ההורה שנותן בחייו לילדיו מה שהוא יכול, אך תוך שמירה בידיו מספיק רכוש וכספים, כדי לאפשר לו לחיות בכבוד תחת קורת גג משלו עד אחרון ימיו, מבלי להזדקק לילדיו או לאיש.

הורה שמחליט לצוות לילדיו רכושו בצוואה, טוב יעשה אם ידאג לחלוקה הוגנת והגיונית של הרכוש. על השיקולים לתת לילד אחד יותר מאחיו להיות הגיוניים, ולא מונעים מרגש של קרבה דווקא לאותו הילד בגלל שהוא "הבן" או "הקטן". ילד שקיבל יותר בחיי הוריו, הגיוני שיקבל פחות אחרי מותם. ילד שהמזל לא האיר לו פנים, בניגוד לאחיו ולמרות ניסיונותיו לעמוד על רגליו ולהתפרנס בכבוד (וזה תנאי חשוב!), ניתן לציין במפורש כי בשל כך יקבל יותר מן העיזבון. ילד שידע לכבד את הוריו בחייהם ותמך בהם, בניגוד לאחיו, מגיע לו יחס מועדף. יש עוד דוגמאות כיו”ב. ולאלה שמקבלים את המתנה או הירושה, הנה הצעה: אם קיבלתם יותר מכפי שמגיע לכם, מסיבות לא הגיוניות או הוגנות, תראו הגינות כלפי אחיכם והתחלקו עימם בעודף. קנאה ושנאה בין אחים (וכתוצאה מכך גם בין הדורות הבאים) אינו שוות כל הון שבעולם. מניסיון, בכסף שאדם מקבל שלא כדין אין ברכה.