המקרה: ילדים בני 13 שיחקו בחצר בית ספר. ילד אחד זרק אצטרובל לעבר חברו ופגע בעינו. העין נפגעה משמעותית, והילד נזקק לטיפולים מתמשכים שבסופם נותרה לו נכות בעינו. השאלות: מי אחראי? מה מגיע לילד שנפגע וממי? מה מכסה ביטוח תאונות אישיות של תלמידים? העמדה המשפטית: בין שבנזיקין ובין שבפלילים, ילדים בגיל כזה הם ברי אחריות על פי חוק. מכאן שילד שהזיק לחברו, חייב לפצותו על נזקיו.
ההורה של אותו הילד צריך תחילה לפנות למוסד החינוכי בו לומד הילד ולהודיע על הפגיעה (בהנחה שבית הספר טרם עשה זאת). הילד מבוטח (ובוודאי אמור להיות מבוטח) בביטוח תאונות אישיות דרך בית הספר, ומכוח זה הוא זכאי לפיצוי על פי הפוליסה.
אבל אין מקום לשמחה רבה. מאוד חשוב לדעת: מסתבר שהפוליסה שאנו קונים עבור ילדנו בכ-30 ₪ לשנה, אינה מכסה יותר ממינימום שבמינימום. כך למשל היא מפצה על ימי היעדרות בפועל אך ורק החל מהיום השישי להיעדרות – וזאת בתנאי שהילד היה מרותק למיטתו לפחות 21 יום, וזאת רק בכ-95 ₪ ליום. (עבור אשפוז תוספת של כ-140 ₪). על 100% נכות מקבל הילד סך של כ-370,000 ₪ בלבד (יש תוספת של 50% למקרים קשים ביותר). על 10% נכות מקבל הילד כ-37,000 ₪ וכיו”ב.
ישנו כיסוי רפואי עבור ההוצאות הרפואיות שאינן מכוסות על-ידי ביטוח בריאות ממלכתית, וגם זאת לתקופה מוגבלת ובסכומים מוגבלים. חשוב לציין: ביטוח תאונות אישיות תלמידים, במה שהוא כן כולל, מכסה את התלמיד בכל תאונה (מלבד תאונת עבודה, תאונת דרכים, פעולות איבה וכיו”ב כמפורט בפוליסה) במהלך כל שעות היום והלילה, במשך כל ימות השנה, ובכל מקום שהוא נמצא.
מי יפצה על כאב וסבל? על סיכויי אובדן השתכרות של הקטין בעתיד, עקב הפגיעה בעין אחת? על אובדן היכולת להתקבל ליחידה מובחרת בצה”ל? על פגיעה בדימוי העצמי של הנער המתבגר והגבר שיהיה? ועל כל נזק נוסף ישיר או עקיף? מסתבר שלכל אלה אין כיסוי ביטוחי! מכאן, שעל מנת לקבל פיצוי ליתר נזקיו, חייב הניזוק לחפש את האחראי לפגיעתו. לעומת זאת, כשמדובר בילדים קטנים ממש – דהיינו בגיל יסודי (12-11) – הרי שהם אינם ברי אחריות. במקרה זה יש לבדוק אם היה מורה משגיח בחצר בית הספר. האם זריקת האצטרובל היא תופעה ידועה בבית הספר, כי אז גדל הנטל האחריות על בית הספר והמורה, שכן הפגיעה הייתה צפויה והיו צריכים לנקוט בכל אמצעים כדי למנוע אותה, ואי מניעה פירושה רשלנות.
הדבר דומה לקיומו של מפגע במגרש משחקים, שצפוי שילד ייכשל בו. אם לא ניתן היה לצפות מראש קיומו של האצטרובל והשימוש שנעשה בו, כי אז האחריות לא קיימת, או שהיא קיימת במידה קטנה ביותר. ניתן גם לחפש את האחראי בגוף האחראי לחצר בית הספר – בין שהעירייה ובין שכל גוף משפטי אחר, שחצר בית הספר מצוי תחת אחריותו. גוף זה צריך היה לדאוג בין היתר לחצר נקייה מסכנות.
המלצה של משפטן שיטפל בתיק זה יכולה להיות: לתבוע את כל מי שייתכן שהיה אחראי לנזק, ובית המשפט יחליט. לאור מורכבותו של הנושא וחשיבותו הרבה, חובה להתייעץ עם עורך דין בטרם הגעה להסדר לעניין קבלת פיצוי סופי בגין הנזקים. אם הפוגע הוא ילד בן 13 ומעלה, הוא צפוי להיתבע על-ידי חברו בן ה-13, בתביעה שלא תתיישן אלא אחר שהילדים יגיעו לגיל 25 (תקופת ההתיישנות בתביעות של קטינים מתחילה בגיל 18 – למשך 7 שנים). ואז, אותו ילד שבשובבותו הרבה שיחק, וללא כל כוונת זדון של ממש זרק על חברו חפץ שהוא אינו כבד כמו אבן, ואיתרע מזלו ופגע בעינו של חברו, יכול למצוא עצמו עם חוב של מאות אלפי שקלים כלפי הנפגע – וכך במקום להתחיל לעבוד בגיל 21 כדי לבנות את עצמו, ימצא עצמו עובד, לפעמים ממש כל חייו (!), רק כדי לשלם לחברו. להורים ולמורים, כמחנכים, לא נותר אלא להחדיר למוחם, בעיקר לליבם של ילדים בגיל כזה, את משמעות המשחקים המסוכנים, אף שהם אינם נראים כמסוכנים. להשתובבות של נערים, כשהם ברי אחריות, יש מחיר והוא יכול להיות כבד מאוד. שומר נפשו ירחק.